The first 200 lines.
בלשי צמרת
רבקה היקרה,
אני יודע שיש לך שאלות רבות.
כך גם לי.
ככלות הכול, החיים הם תעלומה.
אבל אם ישנה תשובה אחת לכל החידות הגדולות של היקום,
סוד אחד לאושר,
לדעתי הוא פשוט זה:
כבשים.
לא, ברצינות.
באמת, כבשים.
טוב, אני בא.
במכתבך האחרון שאלת אם יש לי כבשים מיוחדים.
ובכן, כולם מיוחדים. לכן הענקתי לכל אחד מהם שם.
למשל:
יש לי כבשים תאומים פרחחים שקראתי להם רוני ורג'י.
וסר ריצ'פילד הגאה והמכובד.
קלאוד, הצמרירית מכולם.
היא טיפה דיווה.
זורה, הסקרנית מכולם.
מופל, הסבלני מכולם.
ועין צמר…
משום שלא חשבתי על שם טוב יותר.
וטוב, אני יודע שאמרתי שכולם מיוחדים,
אבל אני חייב להודות ששניים מהכבשים שלי הכי מיוחדים.
ישנו סבסטיאן.
הזכר הכי גדול שלי,
וכמוני, טיפוס קצת מתבודד.
במוקדם או במאוחר הוא משוטט לו הרחק,
ובמוקדם או במאוחר, הוא חוזר.
ואחרונה, לילי.
הכבשה הכי חכמה שלי.
זו שתמיד נראה שיודעת מה אני חושב בראש
ומרגיש בלב.
יותר מכולם, היא מסבה לי את סוג השלווה שרק רועים מכירים.
שלווה שמקורה
בכך שמטפלים ביצורים הכי טובי לב בעולם.
כל יום מתחיל בדאגה לבריאותם.
- מזון לכבשים -
אני מאכיל אותם היטב…
מטפח אותם.
אני משתדל כמה שיותר לשעשע אותם.
"כשאני אתעורר, אני יודע שאהיה
"אהיה הגבר שיתעורר לצידך"
ואני מוודא שיקבלו את התרופה שלהם, שלדעתי הם היו אומרים שהם אוהבים…
אילו רק יכלו לדבר.
זמן לתרופה שלך, חבר. בבקשה.
וכשאני מסיים את מטלותיי, והשמש מתחילה לשקוע בשמיים,
אני בוחר ספר שאני מקריא להם בקול.
ספרי בלשים, תעלומות, פרשיות רצח. כל הסוגים האהובים עליי.
"אני יודע מתי רודני הולינגסהד נרצח,
"ואני יודע מי הרוצח האמיתי."
אני אוהב להעמיד פנים שהם עוקבים אחרי העלילה,
אבל אני יודע בליבי, שלמרות שהם מיוחדים, הם עדיין…
כבשים.
לא, מספיק.
לכו, כולכם.
אסיים את הספר מחר.
למה הוא עצר שם?
הוא בדיוק עמד לחשוף מי הרוצח!
זה עינוי! זאת הייתה המשרתת, נכון?
ברור שזו המשרתת.
לא, לא, לא. זה היה הגנן.
תמיד מכסח את הדשא, אבל אף פעם לא אוכל אותו?
כן. חשוד.
השתגעתם? הרופא אשם.
אין מצב. זו הדודה המפחידה.
הדודה המפחידה הייתה לפני שלושה סיפורים, גאון.
איך יש לנו אותם ההורים?
אה, מתחילים.
טוב.
הם שוב רבים.
כולכם טועים.
פענחתי את זה לפני שני פרקים.
המשרתת, נכון?
לא המשרתת.
האחיין, ברטי הולינגסהד.
אבל לילי, האם הבלש לא הוכיח שכל הראיות נגד ברטי הולינגסהד
זויפו על ידי הרוצח האמיתי?
בדיוק.
אתם לא מבינים?
כדי להימנע מהרשעה, הוא זייף את הראיות בעצמו.
ברטי הולינגסהד היה הרוצח האמיתי.
למה עשית את זה?
ג'ורג' יסיים את הסיפור מחר. אתם תראו.
עדיין נראה לי שזו המשרתת.
"ברטי ידע הכול על החוק
"שאמר שאי אפשר להעמיד אדם לדין פעמיים בגין אותו הפשע.
"ולכן, כדי להימנע מהרשעה, הוא זייף את הראיות בעצמו.
"ברטי הולינגסהד היה הרוצח האמיתי."
נראה שמרבית הכבשים שלי מבלים את ימיהם באכילה,
או במחשבה על אכילה,
אבל יש לי שלושה טלאים פרועים עם אנרגייה אין-סופית.
יצורים קטנים, מאושרים וחסרי דאגות, שהומלטו באביב.
האמת, כמעט את כל הטלאים ממליטים באביב.
ואז, ישנו הטלה היחיד שלי שהומלט בחורף.
אה. שלום.
אני דייזי. -אני אוליבר.
אני פיקלס. -מה שמך?
אין לי שם.
רוצה לשחק איתנו?
לא! תסתלק!
אסור לשחק עם טלה-החורף הזה.
הוא לא שייך לעדר הזה.
בשל סיבות שהגיוניות רק לכבשים,
לעיתים קרובות עדרים ידחו טלה שהומלט בחורף.
זה בסדר. בוא.
רק משום שטלה-חורף הוא שונה.
אה, ככה. יופי.
יש לי שאלה.
למה ג'ורג' תמיד נחמד כל כך לטלה הזה?
ג'ורג' הוא לא כבש.
איש מעולם לא לימד אותו על טלאי-חורף.
אה, ודבר אחרון, אם תיעני בחיוב להזמנתי,
דעי שאני גר ליד עיירה ששמה דנברוק.
יש בה טיפוסים ייחודיים.
למשל…
בוקר טוב, קיילב.
קיילב, גם רועה.
בוקר טוב, גבירותיי.
אני לא אוהב אותו.
האם, הקצב.
אותו אני ממש לא אוהב.
בת', בעלת הפונדק.
היא לא אוהבת אותי.
בא לי להרוג את האיש הזה.
טים, השוטר.
- טייזר מחשמל -
אידיוט.
והכומר הילקוט, שרואה בעצמו רועה של בני אדם.
הקשר בינינו מורכב.
ולקטע הקריאה ליום זה: "משל הכבשים האבודים".
ג'ורג', באת להצטרף אלינו?
כולם רצויים בביתו של האל.
אפילו קצבים, אה?
לא באתי להצטרף אליכם.
באתי ליישב חוב.
ג'ורג' הטוב שלנו.
ג'ורג' הטוב שלנו.
אבל מספיק בנוגע לאנשים.
אני רוצה שתכירי את העדר שלי.
הם משתוקקים לראות אותך.
וכך גם אני.
בבקשה תבואי בקרוב.
באהבה, ג'ורג'.
קלאוד?
יש לי שאלה.
בזכות פרחי שן-הארי יהיו לי ריסים יפים כמו שלך?
לא, הם לא תורמים כלום לריסים.
אבל הם מחוללים ניסים בצמר.
פשוט תראי את עין צמר.
הוא אוכל רק פרחי שן-הארי.
אה, זה מה שהם? טוב.
צריך לשמור קצת שן-הארי לסבסטיאן. הוא נעדר כבר הרבה זמן.
למי אכפת? מאז שג'ורג' הביא אותו הנה מאלוהים יודע איפה,
הוא כל הזמן משוטט אל העיירה.
שירעב.
זה שלא אכפת לו מאיתנו לא אומר שלא צריך להיות לנו אכפת ממנו.
סבסטיאן חלק מהעדר שלנו.
אוי, תראו! זה קיילב!
כלבלבים!
כלבלבים…
קיילב! כאן!
הו, אני מת על הריח שלו.
אלה הסוודרים שלו מצמר.
הם צבועים כל כך יפה.
אפשר להיכנס? -תסתלק!
אני נכנס.
הוא כזה חדש ויפה ומבריק.
אתה חושב מה שאני חושב?
בא לי לנגוח בו! -בא לי לנגוח בו כל כך!
רג'י! רוני!
כבר דיברנו על זה. לא נוגחים בדברים אלא אם…
אלא אם יש סיבה מוצדקת לנגיחה.
בבקשה.
זה הביקור השלישי של קיילב החודש.
יש רק נושא אחד שהם יכולים לדבר עליו שם.
מיזוג עדרים.
מיזוג עדרים! -כבשים חדשים.
שדות חדשים! -כלבלבים?
אני כן חושב על זה!
נתתי לך הזדמנות ושיקרת לי, קיילב.
אל תחזור!
אופס, אז נשמע שלא נמזג עדרים.
הייתי מאושרת כל כך.
ועכשיו אני עצובה ונסערת.
אני רוצה לשכוח שזה קרה!
את צודקת. זה מאכזב מדי.
טוב, חבר'ה?
אנחנו נבחר לשכוח את כל הביקור של קיילב לספירת שלוש.
אחת, שתיים…
אבל מה עם מופל? הוא לא מסוגל לשכוח דברים.
למה לא?
מופל המסכן.
הוא נולד עם לקות נוראית.
בשונה מכולנו, הוא לא יכול לבחור לשכוח דברים.
אה, כן.
מופל, ברגע שנשכח, בבקשה אל תזכיר לנו שזה קרה.
אבל את בטוחה? זה באמת לא היה כזה נורא.
לא, אבל זה גם לא היה כזה טוב, אז למה לטרוח?
No comments yet. Be the first to leave one.