A Tale of a Wolf

.אל תראו אותי ככה

היו ימים שהשמש זרחה ושקעה .רק בשבילי

.הציפורים שרו כדי שיהיה לי נעים

המים בנהרות זרמו לקראתי

.והעשב צמח כדי שאקפוץ בו

.הייתי נסיך

?בעצם למה נסיך

.הייתי מלך

וכל העולם מסביב .היה הממלכה שלי

אפשר להגיד שמהרגע ,שפקחתי עיניים ולמדתי ללכת

התחלתי להתרוצץ .ולדחוף את האף לכל פינה

...תמיד אפשר למצוא משהו

,ואם מצאת משהו טוב כדאי להסתיר אותו

.לפני שמישהו אחר ייקח לך

בשביל זה חשוב להתעורר לפני כולם .ולסרוק את השטח

ככה אתה גם יכול לתפוס עמדה טובה כדי לחכות לאימא שמגיעה עם החלב

ולזנק ראשון כדי לתפוס פטמה .עוד לפני שכל האחים שלך מתעוררים

והיינו הרבה גורים ומעט פטמות ומי שלא נצמד בזמן

.פשוט לא היה נשאר לו חלב

זה משהו שלמדתי ממש מוקדם :ועד היום אני לא שוכח

,אם אתה לא דואג לעצמך .תישאר רעב

ועוד משהו שלמדתי מוקדם זה שבמקום להיאבק על החלב

עדיף להיות כבר מוכן .לזינוק על הבשר

אבא היה מביא אותו בבטן מההר .למעלה ומקיא אותו על האדמה

זה נשמע אולי קצת מגעיל .אבל היה לזה טעם גן עדן

,לאבא לא תמיד היה כוח אלינו

אבל כמה שהוא כעס יותר .ככה רצינו יותר להגיע אליו

.למרות שלאף אחד לא היה סיכוי

...כלומר .לאף אחד חוץ ממני

,הייתה לאבא בעיה ברגל הקדמית

.אבל זה לא הפריע לו לצוד בשבילנו

יום אחד הוא אסף אותנו ובמקום .לתת לנו בשר התחיל להוביל אותנו אחריו

בהתחלה הייתי מאוכזב שלא הביא אוכל

אבל לאט לאט התחלתי לקלוט .שמשהו חדש ומעניין קורה

יצאנו בפעם הראשונה מהעמק המוגן שלנו

...והתקדמנו במעלה ההר לעבר

האמת שממש .לא היה לי שום מושג לעבר מה

אפילו לא ידעתי .שיש משהו מחוץ לעמק

ככל שהתקדמנו .ככה גדלה הסקרנות שלי

.בסוף כבר לא יכולתי להתאפק .עזבתי את השיירה והמשכתי לבד

.בשנייה אחת התהפך כל העולם

.פשוט לא האמנתי למה שאני רואה

זה היה פי אלף .יותר מכל מה שראיתי

.אפילו לא הייתי בטוח שזה אמיתי

,האחים שלי כבר חזרו למטה .אבל זה בכלל לא עניין אותי

רציתי לרוץ .למקום החדש והמדהים הזה

,בעצם לא בדיוק רציתי !הייתי ממש חייב

.הרגשתי את זה ממש בפנים

אחרי כמה זמן אבא ניסה לקרוא לי .אבל הוא ראה שאני פשוט לא יכול לזוז

.הייתי תקוע

מצד אחד ,נמשכתי לשם בכל הכוח

מצד שני הרגשתי שהגוף שלי .עוד לא יכול לעשות את זה

לא הייתה לי בררה .אלא לחכות קצת

אבל עם כל יום שעבר

רק גדלה התשוקה שלי .לצאת למרחבים ההם

וברגע שהגוף שלי גדל מספיק .יצאתי לדרך

,לא משנה כמה רצתי .לא היה לזה סוף

,לא קדימה, לא אחורה ...לא לצדדים

.רק עוד ועוד חופש לכל כיוון

כמה שהתקדמתי .ככה הרגשתי חזק יותר

כמה שהתרחקתי .ככה התאהבתי במרחבים

.הייתי פשוט מאושר

פתאום ראיתי את החיות עם הקרניים .שראיתי מלמעלה

ממש רציתי לקפוץ איתן ,ככה בעשב הגבוה

...זה נראה כזה כיף

אבל הריח שלהן שיגע אותי ובבת אחת כל מה שרציתי

.היה רק לאכול אותן

אלא שהן חשבו ממש אחרת .על העניין

?אולי לא הייתי שקט מספיק

?אולי לא הייתי זריז מספיק

?איפה אבא כשצריך אותו

...הייתי רעב, כל כך רעב

.אף פעם לא הייתי כל כך רעב

ואז בא הריח הזה של הבשר הנהדר .שאבא היה מביא לנו

אבל הגודל היה קצת מפתיע .וגם המבט שלהן לא ממש מרגיע

איך אני משיג לי ?רק חתיכה קטנה מזה

,לא יודע כבר מה רציתי יותר

למלא את החור הבטן ?או להוכיח להן שאני יכול עליהן

בכל מקרה מה שגיליתי .זה שזאב אחד זה לא כוחות

וכאילו זה לא היה מספיק, פתאום גם .נחסם לי המרחב עם הקווים האלה

!?מה זה בכלל

.ואי אפשר להמשיך קדימה .זה כבר היה ממש מוגזם

הייתי חייב לסדר לעצמי .את הבטן וגם את הכבוד איכשהו

אולי זה לא היה רעיון ?כל כך טוב לעזוב את הלהקה

הכול קצת יותר מסובך .ממה שחשבתי

לא ידעתי .שתכף זה רק ילך ויסתבך

.השינויים תפסו אותי לא מוכן

לא ממש הבנתי לאן נעלמה השמש

וכל הלבן הרך הזה רק הקפיא את כפות הרגליים

.וממש הקשה לזוז ממקום למקום

שלא לדבר על לתפוס .משהו לאכול

.הכול נהיה איטי

הסתכלתי על החיות האחרות וחשבתי על האחים שלי

.שבטח מצטנפים יחד כדי להתחמם

...אל תאמינו למה שאומרים

מי בכלל רוצה להיות ?זאב בודד

ועוד פעם הקווים האלה שחוסמים ...לכולם את הדרך ואת האוכל

?מי שם את זה שם

סוף סוף חזרה השמש ואיתה חזרו הקולות ,שכבר התרגלתי לשמוע

.ובעלי החיים שכבר למדתי להכיר

הייתה מין התחדשות באוויר

.שהביאה זיכרונות מהבית

אולי גם להורים שלי נולדו .תינוקות חדשים אחרי שהלכתי

אחים קטנים .שאני בכלל לא מכיר

הייתי מספיק שבע .בשביל לא לרצות לאכול אותו

.אז פשוט ישבתי והסתכלתי

,אבל אז הגיעו קולות חדשים

חזקים, צורמים ומפחידים יותר .מכל מה ששמעתי

איזו חיה בכלל יודעת ?להשמיע קול כזה

לא ידעתי אם לברוח כמו כולם .או לחכות

,אם אימא שלו השאירה אותו שם ?אולי גם אני צריך להישאר

ראיתי שהיא מחפשת אותו .ולא מוצאת

אפשר להגיד שאפילו קצת .דאגתי לו

,עד כמה שזה נשמע מוזר .שמחתי לראות שהוא בסדר

.היה נראה שהסכנה חלפה

אבל אז שמתי לב ...שהחיה השאירה משהו מאחוריה

והמשהו הזה הלך וגדל .בקצב מבהיל

.החום נהיה בלתי נסבל

הייתי חייב למצוא משהו .שיקרר אותי

.ואז ראיתי אותה

לא יכולתי להוריד ממנה .את העיניים

.זאת הייתה זאבה ממבט ראשון

.הכול השתנה בבת אחת

,כבר לא רציתי לרוץ בשדות ,לא רציתי לטפס על הרים

,לא רציתי להוכיח לפרות ...לא לכבוש את העולם

.רציתי רק אותה

,האדמה הרגישה אחרת, הרוח

.אפילו המים נהיו צלולים יותר

כאילו העולם פתאום שינה .צבע וצורה

,הכול נהיה קל יותר וכיף יותר ,ולא רק זה

אלא שכבר לא הייתי צריך .להסתפק בשפנים

.נראה עכשיו את הפרות

שני זאבים .זה כבר משהו אחר לגמרי

למרות שזאת הייתה הפעם הראשונה ,שצדנו יחד

זה הרגיש כאילו .אנחנו עושים את זה ככה תמיד

,אבל לא להיסחף

.חברות לחוד ובשר לחוד

אני הזכר .ואני תמיד אוכל ראשון

,בוקר קיץ אחד הלכתי להסתובב קצת ,רחרחתי את העשב

עשיתי לי מסלולים בין הפרחים

ואחר כך נרדמתי לי בשמש .חסר דאגות

,ואז הגיעו שוב הקולות האלה חזקים יותר וקרובים

.ושוב כולם התחילו לברוח

.הייתי מבולבל .התחבאתי שם והסתכלתי מסביב

,והחיה גררה אחריה צבי אחד ...שניים, שלושה

.הרבה יותר ממה שאני יודע לספור

איך היא הצליחה ?לצוד כל כך הרבה כל כך מהר

כמה גדולה הלהקה שלה ?שהיא צריכה כל כך הרבה אוכל

מה יקרה אם היא תרצה ?לצוד גם אותי? גם אותה

?איפה היא בכלל

הייתי קצת מופתע .ממה שהרגשתי

אף פעם לא דאגתי ככה .לאף אחד חוץ מלעצמי

הימים חלפו, הכול התחיל להשתולל .ולעלות על גדותיו

לא ידעתי לאן זה הולך אבל .הרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות